פסק-דין בתיק ת"א 59342-08

רקע

מונחת לפניי תביעתו של מר אלעיסוי שריף, יליד 1985 (להלן: " התובע") בגין נזקים שנגרמו לו ביום 3.5.99 בהיותו תלמיד בית ספר במסגרת שיעור התעמלות, עת שהתובע ושאר תלמידי כיתתו שיחקו במשחק כדורגל במגרש שבבית הספר "אלאמל" שברמלה (להלן: " בית הספר").

מדינת ישראל (להלן: " הנתבעת") הינה האחראית על בית הספר, דרך משרד החינוך.

ד"ר יחיאל אורן, מומחה אורטופדי מטעם בית המשפט קבע כי התובע סובל מנכות צמיתה בשיעור של 5%. לאחר שהגישו הצדדים תחשיבי נזק מטעמם הצעתי ביום 30.11.12  כי ינסו להגיע להסדר פשרה על בסיס הצעת בית המשפט. משהודיעו הצדדים שלא מקבלים את הצעת בית המשפט, לא היה מנוס מלקבוע את התיק להוכחות.

בתיק התקיימו שלושה דיוני הוכחות, כאשר ביום 20.1.13 העידו התובע עצמו וכן מר אעמר איידי, מר אבו דחל חוסאם ומר אלחטיב רמזי מטעם התביעה. ביום 15.4.13 העידו מר עבד חטיב ואברהם זוכמן מטעם ההגנה, וביום 8.5.13 העיד מר עימאד אזבארגה (להלן: " המורה") שזומן על ידי התביעה בצו הבאה.

באותו יום הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה.

טענות הצדדים

ב"כ התובע המלומד טען כי במסגרת שיעור התעלמות בעת שהתובע ושאר תלמידי כיתתו שיחקו כדורגל בבית הספר נפצע התובע כתוצאה מתקול של מתלמיד אחר (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהמכה, נחבל התובע קשות בקרסול רגל ימין.

התובע הוחש לבית חולים "אסף הרופא", נחבש בגבס ארוך ואושפז למשך שלושה ימים. הוא נדרש להימנע מלדרוך על הרגל במשך שישה שבועות והסתייע בכיסא גלגלים. כתוצאה מהתאונה נגרם לתובע גם עיוות בורוס של הקרסול מה שהצריך ביצועו של ניתוח. בשל כך הוא אושפז שנית מיום 26.9.00 ועד ליום 2.10.00. לאחר הניתוח נגבסה רגלו שוב והוא נדרש להימנע מהליכה ודריכה על הרגל לתקופה של שישה שבועות נוספים. ביום 31.3.01 אושפז התובע שוב וזאת לצורך הוצאות הקיבוע הפנימי שהותקן ברגלו. התובע נותח בשלישית ושוחרר מאשפוז ביום 2.4.01. התובע טען כי כתוצאה ישירה מן התאונה, רגלו הפגועה קצרה מרגלו הבריאה. התובע טען כי הנתבעת התרשלה, בין היתר, באי השגחה ו\או פיקוח של מורה ספורט מוסמך על פעילותם של התלמידים, שלא היה נוכח בעת התאונה בחצר בית הספר.

עוד טען ב"כ התובע המלומד כי הנתבעת אחראית לנזקיו של התובע גם בשים לב לעובדה שמשחק הכדורגל הוא משחק שכרוך בו סיכון מסוים, ולפיכך חובה הייתה על מורי בית הספר ומנהלו לנקוט באמצעים הסבירים הדרושים כדי למנוע או להפחית את הסיכונים.

ב"כ הנתבעת המלומד טען כי עדותו של התובע אינה עקבית והיא רווית סתירות.  עוד טען ב"כ הנתבעת כי אין משמעות לעובדה שמורה לא נוכח בעת התאונה. לדידו, ממילא המורה לא יכול היה למנוע את התאונה. מורה יכול להסביר את הסיכונים, אך למנוע את התאונה אינו דבר בר ביצוע. עוד טענה הנתבעת כי אין חובה לחבוש מגן קרסול במשחקי קטרגל.

דיון והכרעה

שאלת החבות

ב"כ התובע המלומד טען כי עדותו של התובע לא נסתרה ואף אושרה ע"י העדים האחרים.

לדידי, במקרה דנן לאור עדויות עדי התביעה ולאור כל המסמכים המצורפים לתיק בית משפט ולעדותו של התובע סבורני כי הוכח עובדתית גרסתה של התביעה וחוסר הדיוקים הקטנים בין העדויות נובעת מהזמן הרב שחלף והיות התובע והעדים קטינים בעת קרות התאונה ולא כתוצאה מתיאום עדויות שקריות בתיק. משכך יש מקום לדון בעוולת הרשלנות של הנתבעת לאור הגרסה הנ"ל.

אפתח ואציין שבעיצומה של מלאכת הכנת פסק הדין בתובענה זו, פורסם והגיע לשולחני פסק דינו המאלף של כב' השופט שלמה פרידלנדר שניתן לפני ימים אחדים בת"א (מחוזי - באר שבע) 3001/09 א' ח' ס'  ואח' נ' מדינת ישראל והנני מסכים עם הקביעות העקרוניות שנקבעו בו בעניין חובת הזהירות המוגברת של צוות בית ספר ופסק דיני זה ניתן תוך התבססות על הקביעות הנורמטיביות של כב' השופט פרידלנדר.

ראוי להדגיש את שציין כב' השופט פרידלנדר שכל דיני הנזיקין הישראלים שמקורם בפקודת הנזיקין המנדטורית, המבוססים על הלכת בית המשפט האנגלי בפס"ד Donoghue v. Stevenson [1932] UKHL 100 (26 May 1932),  שבעצם מפנה לציווי המקראי " ואהבת לרעך כמוך " [ ויקראיט, יח] Lord Atkin's opinion, 3 ^rd par.]].

לגופו של עניין, השאלה הראשונה עליה יש לתת מענה בבחינת קיומה של רשלנות הנתבעת  היא האם קיימת חובת זהירות מושגית? קיומה של זו נבחנת על פי מבחן הצפיות: האם אדם סביר יכול או צריך היה לצפות להתרחשות הנזק?

קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבעת על-פי מבחן הצפיות. דהיינו, אם אדם סביר "צריך היה" (Ought to) לצפות להתרחשות הנזק. נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה.